עד אמצע המאה הקודמת, סין הייתה מדינה מפולגת. הרי בסך הכל, מדובר בפיסת אדמה בערך גודלה של אירופה, ולכן רק הגיוני שהיא תשקע במאבקי שליטה וכוח. שלושת הגופים העוצמתיים ביותר בעימות זה כונו "שלוש הממלכות", צ'ין, מינג וטאנג. לאחר שנים רבות של מאבק, הוכרעה המערכה לטובת ממלכת צ'ין, אשר הפכה לשושלת הקיסרית בכבודה ובעצמה.
השושלת הקיסרית, בכל ימי שלטונה, שמרה על מסורתה באדיקות קנאית אשר מנעה כל שינוי. במשך כשנים וחצי מילניומים, הטקטיקה הזאת צלחה ללא עוררין. היחס אל בני השושלת היה כאל אלים בדמות אדם. אך הגעתו של המערב לגבולותיה של סין דרך מלחמות האופיום, רעיונות לאומיים, ליברליים וסוציאליסטיים וכמובן הטכנולוגיה וההשכלה המהפכניות, ערערה את אחיזת המחץ הזאת. תנועות חדשות, ביניהן רדיקליות ומתונות, החלו להתעורר, ואף לא אחת מהן תמכה בגישת השמרנות והחשדנות כלפי זרים שאפיינה את השלטון הקיסרי. למרות שהקבוצות היו חלוקות בינן לבין עצמן, איחד אותן חוסר הסכמתן עם הקיסרות ה'אלוהית', חוסר הסכמה שמכה שורש עוד במאה ה-19, כשראש שושלת קווינג, הקיסר דאז, נלחם, הפסיד ונכנע לתנאים משפילים מצד הבריטים במלחמת האופיום הראשונה.
כך, סין פגשה את השחר של המאה העשרים מפולגת ומפורדת. מצד אחד, עומדת השושלת הקיסרית, בהנהגתו הרשמית של גואנג-צו, כשמאחורי הקלעים שולטת בפועל העוצרת צה-סי. מהצד האחר נמצא הזרם הלאומני של ד"ר סון יאט-סן. סון למד רפואה בבית חולים אמריקאי ובהונג קונג, באוניברסיטה בריטית, והושפע עמוקות מהרעיונות הלאומיים והליברליים. הוא ניסח תורה, "שלושת העקרונות", שעל פיה יש להנהיג את העם, תורה אשר אספה אחריה תומכים רבים. בקודקוד השלישי של המשלוש המפלגה הקומוניסטית של סין נלחמה על שליטה. מפלגה זו התבססה על רעיונותיה המהפכניים של רוסיה הקומוניסטית, הן מבחינת אידאולוגיה והן מבחינת משאבים. המפלגה הקומוניסטית ברוסיה העניקה תמיכה כלכלית, סיפקה משאבים ואף הסמיכה מנהיגים שיובילו את הסינים למהפכה שוויונית. מזכיר המפלגה הקומוניסטית בסין היה מיכאיל בורודין, אשר אסף אחריו סינים רבים שרצו להשתחרר מעולם של העשירים המנצלים, ולכונן חברה צודקת יותר.
מלתעותיה של צה-סי אשר מנעו כל שינוי במערכת החוקים הקיימת הובילו בסופו של דבר להמעטת התמיכה בשושלת הקיסרית לכדי אפס כמעט, מצב אשר ממנו הדרך למהפכה הייתה קצרה ונטולת מעצורים. ההתקוממות עצמה, התקוממות ווצ'אנג בשנת 1911, החלה כתוצאה מתאונה ולא במתכוון, כאשר מהפכנים ששמו להם למטרה לסלק את השלטון הקיסרי החלו לבנות פצצות אשר אחת מהן התפוצצה בשוגג. מקרה זה הביא לחקירה משטרתית של נסיבות הפיצוץ, חקירה במהלכה נתפסו רשימות של מהפכנים אשר משרתים בצבא החדש. רוב הקצינים העדיפו להתמרד כנגד השלטון ולא להיעצר. מהפאניקה שנוצרה עקב החשש לדיכוי צבאי חריף של ההתקוממות נמלטה הנהגת הפרובינציה אל מחוץ למדינה. סון יאט סן עצמו, שלא היה לו כל קשר ישיר למהומות ואשר שהה באותו הזמן במסע גיוס לתמיכתם של הסינים בארצות הברית, שמע על ההתקוממות מעיתון אמריקאי.
לאחר התקוממות ווצ'אנג, שרביט השלטון הועבר לידי סון יאט-סן והתנועה הרדיקלית האנטי-מונרכיסטית שלו, ה"קואמוניטנג", אך שלטון זה לא החזיק מעמד זמן רב. לאחר פחות משנה אחת, יואן שה-קיי, תומכו לשעבר של סון, הכריז על הקמתה של שולשת חדשה, "שושלת החוקה", אשר מטרתה להחזיר את הקיסרות מהריסותיה. תנועה זו קרעה את סין בין שני מחנות שלא יכלו לשלוט במשותף. מחנה אחד מטרתו הייתה הגשמתם של "שלושת העקרונות" ויצירת חברה חדשה, והשני מטרתו הייתה השבת השלטון המושחת והרקוב.
עם מותו של יואן ב-1916, וסופה של מלחמת העולם הראשונה חמש שנים מאוחר יותר, סין פוצלה לגופים נפרדים שנלחמו באלימות רבה על שטחים ושליטה, כשאין כמעט מכנה משותף ביניהם. חלקם תמכו בתורתו של סון יאט-סן, זרם שהונהג על ידי ג'יאנג קאי-שק, חלקם תמכו בהשבת המסורת על כנה וכינון שלטון המתבסס על רעיונותיו של קונפוציוס, חלקם תמכו במפלגה הקומוניסטית. רבים אחרים תמכו ברעיונות שונים, משמעותיים יותר או פחות. בכל מקרה, לא היה שום מכנה משותף אשר איחד אוכלוסייה מאסיבית בעם.
מצב זה המשיך עד 1928, שבה, בעזרת יכולת כלכלית עליונה, תכנון אסטרטגי נבון ותעמולה תקשורתית שסחפה אחריה המונים, הצליח הזרם המהפכני שהנהיג צ'יאנג לאחד את כל סין תחת אגרופו, ולהחזיק בהנהגה הרשמית. ממשל זה הביס בדרכו לשלטון את כל אדוני המלחמה הנאבקים זה בזה, והכוח המשמעותי היחיד שנותר להתנגד לו היה הקומוניסטים בהנהגתו של מאו. לאחר שבורודין ופמלייתו ברחו בחזרה לרוסיה, גוף זה הורכב בעיקר מכפריים חסרי אספקה והכשרה, שלנגד עיניהם עומדת הפלתו של המשטר הקיים וכינון של משטר חלופי, שוויוני, כך שהוא לא היווה איום מיוחד בעבור צ'יאנג ואנשיו, והוא למעשה זלזל בהם.
לבסוף, לאחר נסיונות חמיקה ותגרות רבות, צבא הקומוניסטים התעמת עם צבא הקואמינטנג בקרב יבשתי גדול, שבו התברר כי כפריים נטולי ניסיון קרבי לא יכולים לעמוד אל מול צבא חמוש היטב ומאומן, אך הפסד זה היווה את תחילת מפלתם של הלאומנים ונסיקתו של מאו ותומכיו.
הקומוניסטים החלו במסע נסיגה בן כשנה, אשר במהלכו עברו באיזורים כפריים מיושבים בצפיפות, דיברו, הסבירו ושכנעו וכך סחפו אחריהם כמות לא מבוטלת של אוהדים ותומכים, עד שלבסוף התיישבו בדרום-מזרח הארץ, והקימו להם בסיס. את מסע זה, "המסע הגדול", תיאר מאו במשפטו המפורסם: "כאשר האויב רודף, אנחנו נסוגים, כאשר האויב מהסס, אנחנו נעצרים וכאשר האויב נסוג, אנחנו תוקפים." בתום שנת הנדידה, תדמיתם של הקומוניסטים השתנתה. אם קודם הם הצטיירו כשודדי דרכים אלימים, כעת הם נראו במקומות רבים כגואלים אידאולוגיים. זאת, יש לציין, ניתן לזקוף לזכות העובדה שהם שמרו על קוד ההתנהגות שלהם, לא פגעו לרעה באוכלוסייה (מלבד, כמובן, בעלי נכסים, שהיו מקור הסתת זעם-ההמונים), החרימו והשמידו כמעט כל כמות של אופיום, "טא-יין",שנקרתה בדרכם.
איש משני המנהיגים הגדולים לא נכנע. מאו התבצר והגן על כוחותיו, וצ'יאנג השקיע ממיטב משאביו בניסיונות להבסת "המגיפה האדומה" נוסח סין. למעשה, הוא החליט שמאבק זה קודם למאבק על ארצו ביפנים שהתקדמו ממערב, בעודם כובשים עוד ועוד שטחים. וזו, כפי שהתברר, הייתה הטעות המרה ביותר שביצע. התעמולה הקומוניסטית הציגה את עצמה כפטריוטית, ואת הזרם הלאומי כחסר שיניים אל מול האויב הזר. הוכרזה מלחמת חורמה על היפנים, ולמרות שלא הייתה לה השפעה בפועל, צעד זה קנה את ליבו של העם. "כיצד," שאלה המפלגה הקומוניסטית, "מעז צ'יאנג לצאת כנגד מי שנלחמים ביפנים?". כך, מי שלא השתכנע ממצעם החברתי-כלכלי, התרשם לחיוב ממצעם הפוליטי. צ'יאנג, לעומתם, לא רק שהביע חוסר-פטריוטיות בשאננות שלו נוכח היפנים, גם לא דאג לשיפור המצב הכלכלי בתחום שליטתו. דימויים של האדומים השתפר אפילו יותר, והציבור החל להתייחס אליהם כאל מגיניה האמיתיים של האומה. 100 מיליון התושבים שחיו בתחום השליטה שלהם נהנו מרפורמות אגרריות שהביאו לידי ייצוב ושוויון חברתי.
וכך, מלחמת העולם השנייה מצאה את סין ב-1937 מפולגת לשני מחנות, כשהאחד מציג חזות שאננה וחסרת מעש, והשני פעיל ומעשי, כששניהם מתמודדים נגד היפנים בשיתוף פעולה צבאי.
שיתוף זה הראה לספקנים כי קומוניסטים יכולים לתרום למאבק הלאומי ביעילות, והם נאמנים למולדת, דבר שניטרל עוד תמיכה ציבורית בצ'יאנג.
האזרחים שגרו באיזורים בשליטת מפלגת הלאומנים סבלו מהזנחה מצד השלטון. צ'יאנג לא רק שלא דאג לשינויים במבנה הכלכלי והחברתי על מנת להבטיח שוויון וצדק נוסח מורו ורבו סון יאט-סן, הוא גם לא פעל להשבת המסורת על כנה, כפי שהבטיח. כך, למעשה, הוא הותיר את עמו קירח מכאן ומכאן, בעודו משקיע את מיטב משאביו בקריירה הפוליטית שלו ובצבא שנלחם בקומוניסטים.
לאחר הבסתו של הצבא היפני ותחילת נסיגתו, ב-47', הקומוניסטים כבר החזיקו בכוח רב יותר משל אויבם. הצבא היה נאמן, מכיוון שהוא קיבל את משכורתו בזמן, ומכיוון שהעם נהנה מחלוקה שווה במידת האפשר של ההון. הם החלו לצעוד לכיוון מרכז סין, כובשים שטחים וערים.
מ-1945 עד 1949, ההשתלטות הקומוניסטית על סין הייתה עניין של זמן בלבד. ברשותם היה צבא המונה מליוני חיילים, אשר התקדם במגמת כיבוש ברורה, וצבאותיו של צ'יאנג איבדו את הרצון להילחם, כשהפסידו בעוד ועוד קרבות ותגרות ונאלצו לסגת לאחור, כשההמונים מצטרפים ללוחמים האדומים. רבים מהם, אשר סבלו מיחס בלתי נאות ומניעת תשלומים ומזון, ערקו לשורות הקומוניסטים.
כל נסיונותיהם של האמריקאים לפשר בין הצדדים עלו בתוהו, ועד-47' היה ברור מה הולך לקרות.
ב-1949, צ'יאנג ואחרוני נאמניו נסגו לאי טאיוואן במטרה לכונן שם בסיס שממנו יחזרו לכבוש מחדש את הארץ מידי מי שלתפיסתו גזלו אותה ממנו בחוסר צדק. הוא לא הבין, שלא מדובר בשודדי דרכים או פושעים שבוזזים את רכושו, אלא בתוצאותיהם של תהליכים היסטוריים ארוכים ומשמעותיים אשר סללו את דרכו של מאו לשלטון.
היובל הראשון של המאה העשרים, שהיה המהפכניות ביותר בכל תולדותיה של סין ללא ספק, וכנראה גם אחד המהפכניים בעולם, היה תולדה בלתי נמנעת של הסתגרותה של סין בפני העולם ובפני שינויים בתחילת המאה ה-15. הסתגרות זו, אשר מאחוריה עומדים הקיסרים ז'ו גאוצ'י וז'ו זאנז'י, מנעה מהסינים כל אפשרות לקידום חברתי, פוליטי, כלכלי או טכנולוגי, ולמעשה השאירו אותה במצב קיפאון דמוי ימי הביניים האירופאיים למשך כארבע מאות שנה, עד חדירת המערב בכוח. באותה תקופה בדיוק, ראשית הרנסאנס, המערב החל ליהנות מפריחתו של חידוש - הנצרות הפרוטסטנטית, אבק השריפה, מנוע הקיטור, חופש הביטוי, העיתונות, הליברליזם... כאשר שתי תרבויות עתיקות אלו התנגשו, היה ברור מי תשליט את עצמה על השנייה.
למרבה האירוניה, רעיונות אלה הם שיצרו את המהפיכות הסיניות שבסופו של דבר הביאו אותה לעקוף בעוצמתה הגלובלית את כל מעצמות המערב ולעמוד כשווה אל שווה אל מול "ענק הענקים" - ארצות הברית. נראה כאילו מצב זה לא מן הנמנע הוא, שכן כפי שניתן לראות מאירועי תחילת המאה ה-20, החברה הסינית שאפה להתייצב תחת שלטון חזק, והסיבה להתחלפותם המהירה של הממשלים היא שעל מנת לדעת איזה שלטון הוא הטוב ביותר, יש לנסות את כולם. ואכן, הקומוניזם השתלט על סין וקידם אותה מהר מאוד למקום שבו היא נמצאת. סין מתחילת המאה ה-15 הייתה כענק רדום, והקולוניאליסטים ממערב, אשר ניסו לכבלו ולנצל את עוצמתו לטובתם, הצליחו רק להעיר אותו. וכשהתעורר... ובכן, ראיתם מה קרה. לא בכדי מדברים על הכדאיות של לימודי סינית, שכן הצמיחה השנתית של מדינה זו היא בערך פי שתיים מזו של ארצות הברית, והיא נמצאת במערכת של בריתות צבאיות וכלכליות עם כל המדינות הסובבות אותה, כולל יפן, קוריאה, וייטנאם ותאילנד. סין היא אחד הייעדים הנחשקים ביותר להשקעה מן המערב, והיא משאירה מדינות רבות על הרגליים רק משום שהיא מוכנה לסחור איתן, ביניהן אוסטרליה.
אירוניה נוספת ניתן למצוא בכך שבמהמלך רוב שלושת אלפי השנים שקדמו לתרדמת הענק הסיני, התרבות הסינית הייתה ללא ספק המתקדמת והעוצמתית ביותר בעולם, בעוד שאירופה הייתה שקועה במאבקים שטופי הדם וחשוכי המחשבה של ימי הביניים. בשנים אלו, סין הייתה עסוקה בתעשייה פילוסופית, ספרותית, אומנותית, טכנולוגית ופוליטית. מעמד המלומדים בסין נהנה מיוקרה יוצאת דופן לכל אורך שנות קיומה, ואלו שעסקו בלמידה הם שהחזיקו במשרות המפתח של המדינה - הפקידות. אבק השריפה הומצא ב סין והובא לאירופה כבר בימי הביניים, הספינות הסיניות היו פניני אדריכלות שלא נמצא כמותן בכל אירופה, והסחר הסיני השתרע בכל רחבי אסיה ורוב אפריקה. בסין ניתן היה למצוא את אבני החן, התבלינים, התרופות, יצירות האומנות, הבהמות וכל סחורה אחרת באיכות נדירה. סין מדדה אומות אחרות על פי שני פרמטרים: מהו מרחקה ממנה, ומהו ערך הסחורות שניתן היה למצוא בה. אירופה נמצאה הן רחוקה מדי והן נטולת סחורות בעלות ערך, ועל כן הקיסרות הסינית התייחסה אליה בבוז ובזלזול, כאל "ברברים", ואפילו לא טרחה להחזיק אצלה שגרירות. זלזול זה התגלה כלא מוצדק, כאשר הקולוניאליסטים מן המערב השליטו את שררתם בסין, השפילו אותה והחדירו אליה את רעיונותיהם וסחורותיהם בכוח. אך למרות זאת, התוצאה הנוכחית של הקולוניאליזם היה התעוררות והתחזקות של סין והשבה הדרגתית של מעמדה כמעצמת על, כפי שהיה בימי קדם. כמו שאמר וצדק המלומד הסיני גו הונג-מינג לחוקר אנגלי, "כאשר אתם חייתם במערות ולבשתם עורות, אנחנו היינו עם מתורבת."
נראה כאילו המקור לעוצמתה המעוררת השתאות של התרבות הסינית, כמו גם לחולשותיה מגיעה לה מתוך הנוקשות שלה. לאחר האיחוד של סין, ב-221 לפנה"ס, ועד 1911, שנת חיסולה הסופית של המסורת הקיסרית, קיסרות סין עברה בירושה וברציפות, ללא מגמות פיצול. היא נשארה מאוחדת, וכל תושבי סין ככולם ראו בעצמם נתינים לקיסר אחד. בנוסף, מסורת הקונפוציאניזם, שראשיתה מתוארכת בערך לשנת 500 לפנה"ס, שמרה על קאסטות מאורגנות ומסודרות בחברה הסינית, אשר הכתיבו את התנהלות החברה והמדינה ללא עוררין עד להגעתן של השקפות חדשות מן המערב. סוחרים במעמד הנחות ביותר, בעלי מלאכה, איכרים ובמעמד הגבוה ביותר הג'נטרי, המלומדים. מעמד זה הוא שעסק בלימוד, ולאחר הלימוד עבר כל אחד מהם שלושה מבחנים, אשר נוסחם השתמר מאז תחילת מסורת זו ועד המאה ה-19. הצלחתם במבחנים היא שקבעה את מעמדם כפקידים ממשלתיים, והתוצאה הייתה שמי שהניע את המנהנונים בתרבות הסינית היו אנשים מלומדים, שהוכיחו את יכולותיהם במבחנים.
שימור זה של מסורת, של טיפוח האליטה כאותוקרטיה וחשוב לא פחות, של הישמעות לשלטון ריכוזי אחד, היא ככל הנראה מה שאיפשר לתרבות הסינית להיות בין העוצמתיות ביותר בהיסטוריה האנושית.
התכנים אותם אני מציג הנם באים להצביע על תופעות אנושיות - חברתיות או תודעתיות - אשר חומקות מהבחנה במבט ראשון. מטרתי היא להציג את הגורמים להן כמו גם את ההשלכות שלהן, ומעל לכל לעורר את הקוראים לחשוב עליהן בעצמם.
